את הרומן שלי עם מחטים התחלתי בגיל 14,זה היה במרפאה במושב, הייתי אמור לקבל חיסון צהבת. בשנייה שראיתי את המחט ברחתי מהמרפאה דרך החלון. לקח לי כמה שבועות עד שקיבלתי את החיסון, אך הפחד נשאר.
היום, לאחר מאות דקירות ועשרות טיפולים כימותרפיים, ועם שנאה לדקירות ומחטים, אני יכול להגיד שמצאתי את הדרך היעילה והטובה ביותר לקצר את משך החיטוט בורידים ואת מספר הניסיונות לאתר וריד שיאפשר הוצאת דם או יתאים לעירוי נוזלים ותרופות.
הצלחה של עירוי תלויה בשני גורמים עיקריים:
המזריק מצד אחד והמוזרק מצד שני.
המזריק:
כשגיליתי שהסרטן חזר, התכוננתי לעבור ניתוח ביופסיה בחזה, על מנת לאשר את החשד שהתגלה בבדיקת הפט סיטי. עוד מרחוק יכולתי לראות שמי שהולך לשים לי את העירוי הוא מתמחה. הוא הגיע, הציג את עצמו כסטאג'ר,הקרין חוסר ביטחון, ואמר שצריך לשים לי עירוי. הושטתי לו את ידיי, היסוס קל ואמרתי לו "בחר". הוא ניסה בווריד הראשון, ואז ניסה בווריד השני, ואז בשלישי, נראה היה שהוא מאוד לחוץ ומתוח. כשחזר והביא וונפלונים נוספים לניסיונותיו הבאים, הסתכלתי אליו בעיניים ואמרתי לו- "זה בסדר, אני בוטח בך שתצליח". בדקירה הרביעית הצליח.
המזריק, בין אם הוא רופא ותיק, מתמחה, או אחות סביר להניח שיהיה אדם עסוק ועם הרבה מאוד משימות אחרות לעשות אחרינו, חשוב שהמזריק יהיה מרוכז ורגוע. ככל שיהיו רגועים יותר, הסיכוי להצלחה גבוה יותר.
נכון שבתור מטופלים זה לא מעניינו לדאוג למקצועיות של המזריק,
אך אם ישנה דרך שבה אוכל להפוך את אותה חוויה לפחות כואבת וקצרה יותר, אהיה מוכן לנסות אותה.
המוזרק:
כשרק התחלתי את הטיפולים, בכל פעם שהגעתי לאשפוז יום, קיוויתי שהאחות תצליח בקלות לאתר את הוריד, בפעמים שחיפוש הוריד היה ארוך, הייתי מתחיל להתנשף, להסתחרר, להזיע, ולהיות קרוב לעילפון. כמובן זקוק גם למנוחה של כמה דקות לפני הניסיון הבא. כשהסרטן חזר לאחר שנה, היה עליי להתמודד עם בעיה נוספת, לא רק שנדקרתי הרבה, עכשיו גם הורידים שקעו כתוצאה מהטיפולים הכימותרפיים הקודמים. הגעתי למחלקת האשפוז על מנת לקבל כימותרפיה במשך ארבעה ימים, האחות נכנסה לחדר בשביל לשים לי מחט בווריד, מנסה פעם אחת, מנסה פעם שנייה, ללא הצלחה. בניסיון השלישי אמרה "אני בווריד, פשוט אין דם...". ביקשתי ממנה לתת לי כמה דקות, היא יצאה והביאה לי תה חם.
אז קרה השינוי- דמיינתי ברזים נפתחים, מפלי מים גועשים, דמיינתי את הדם זורם בזרועותיי. ואז כשהאחות חזרה,היא ניסתה שוב ומייד הצליחה. הרגע הזה היה מאוד משמעותי בשבילי, הבנתי משהו באותו הרגע. הבנתי שלפחד שלי ממחטים היו גם השלכות פיזיות. כשאני מפחד, הגוף מגיב מייד, מערכת פיזית שלמה נכנסת לפעולה מיד כשאני מפחד. הביטוי של המערכת הזו (כך תוכלו לדעת שאתם פועלים מתוכה) - נשימות קצרות ומהירות, ידיים קפוצות, והגוף סגור.
היו לי הזדמנויות נוספות לבחון את הקשר בין המצב המנטאלי שלי לבין ההצלחה של החדרת המחט לווריד. בכל פעם כשהתכוננתי, ישבתי/שכבתי בצורה נוחה ורפויה, נשמתי נשימות עמוקות ואיטיות, נעזרתי בדמיון של דברים שאני אוהב, או מקומות שמרגיעים אותי, התהליך הפך ונהיה פשוט יותר.
לסיכום:
בדיקה פולשנית הינה הליך לא טבעי, מובן שתהיה לנו בתור מטופלים רתיעה מהתהליך, אולם יש אפשרות להתמודד איתה.
